"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'"
(פרשת אמור כג, טו-טז)
הלכות ספירת־העומר וימי הספירה
שלחן ערוך המקוצר - אורח חיים חלק ג'

[א] בליל שני של פסח, מתחילין לספור ספירת־העומר. וסופרין מעומד. המצוה היא לספור תכף בתחילת הלילה אחר צאת הכוכבים, ובדיעבד זמנה כל הלילה{א}. ונוהגים לספור אחרי קדיש תתקבל של תפילת ערבית{ב}. אלא אם כן הזמן מוקדם, דוחים הספירה לאחר עלינו לשבח{ג}:
[ב] וזהו סדר הספירה כפי מנהגינו. הגדול שבציבור (או חזן בית־הכנסת) מודיע תחילה מניין הספירה של אתמול, כגון ביום העשירי אומר כך, אתמול תשעה יומי בעומרא, דאינון חד שבועא ותרין יומי{ד}. ואח"כ מברך, בא"י אמ"ה אקב"ו על ספירת העומר, ומתכוין בברכה זו להוציא את כל הקהל וגם הם מתכוונים לצאת בברכתו (ועיין לעיל סימן ח' סעיף י"ח). סיים הברכה, עונים כולם אמן. וממשיכים לומר, וכן הוא אומר עמהם, "הַאיְדַּאנָא עשרא יומי בעומרא, דאינון חד שבועא ותלתא יומי", לפי שמצוה על כל אחד ואחד לספור לעצמו. (ופירוש "האידאנא", כמו האיי עידאנא, ר"ל זה העת. ובספירת יום אחרון, מסיימים שבעה שבועי "שלמי", ר"ל תמימים). ואומר, הרחמן יחזיר עבודת ביהמ"ק למקומה במהרה בימינו, ואמרו אמן. ועונים אמן{ה}. וממשיכים לומר מֵעוֹמֵד למנצח בנגינות מזמור שיר וגו' (ובשאמי מוסיפים אח"כ אנא בכח) ואח"כ יושבים ואומרים למנצח על הגתית, ושיר למעלות אשא עיני וגו'{ו}. ויש מהבלדי שנוהגים לומר למנצח על הגתית ושיר למעלות תחילה, ואח"כ למנצח בנגינות{ז}, כולם מִיּוֹשֵׁב:
[ג] מי ששכח כל הלילה ולא ספר, יספור ביום בלא ברכה, ובלילות שאחר כך יספור בברכה (ועדיף שימנה עם הציבור, שאז יצא ידי חובתו בשמיעת הברכה מפי הרב, כדי לצאת דעת כל הפוסקים{ח}). ואם שכח גם כל היום, יספור אחר־כך בכל הלילות בלא ברכה. ואם נסתפק אם ספר בלילה או לא, אף־על־פי שלא ספר ביום שלאחריו, מכל־מקום בשאר הלילות יכול לספור בברכה{ט}:
[ד] השואל מחבירו בין השמשות או אחר־כך כמה מונים היום, יאמר לו, אתמול היה כך וכך. שאם יאמר לו היום כך וכך, אינו רשאי לברך אחר־כך על הספירה{י}:
[ה] לכתחילה קודם שיברך, צריך לידע על מה הוא מברך, דהיינו שידע כמה ימים הוא בספירה. ובדיעבד אם לא ידע ופתח ובירך על דעת שיספור כמו שישמע מחבירו, יצא{יא}:
[ו] בימי הספירה מתו תלמידי רבי עקיבא והמה ימי דין, לכן נוהגין בימים אלו קצת אבִילות, שאין נושאין נשים ואין מסתפרים. ויש אצלינו בקהילות קודש תימן יע"א שלושה מנהגים בזה. יש הנמנעים מן התספורת מערב פסח עד ערב שבועות כדעת האר"י ז"ל, וכן אין עושין נישואין עד אחרי שבועות. ויש (והם הרוב) שאין נמנעים מאלו אלא עד ל"ג בעומר, ומשם ואילך הכל מותר (כדעת הרמ"א{יב}. ושיטת מרן שלא להסתפר אלא עד יום ל"ד, לא נתפשטה אצלינו). ודוקא ביום ל"ג עצמו מסתפרין ולא מבלילה. וכשחל ל"ג ביום ראשון, מסתפרים כבר ביום ששי שלפניו לכבוד שבת. ובתימן היו מקומות שכל השנה דרכם להסתפר כמעט בכל ערבי שבתות, או כל ערב־שבת שנייה, לכבוד שבת, לפיכך גם בספירת־העומר נהגו כך. ואין קְפִ–ידָא אם בעיר אחת מקצתם נוהגים כך, ומקצתם נוהגים כך{יג}. ומי שהיה טרוד ולא הספיק להסתפר קודם פסח, וכעת שערו מגודל באופן שצריך להסתפר לכבוד שבת, יכול גם בזמנינו להסתפר אפילו קודם ל"ג, אבל צריך להשתדל לא להגיע לידי כך{יד}:
[ז] אעפ"י שמותר לעשות נישואין בימים אלו למי שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה, או שאין לו מי שישרתנו{טו}, מכל־מקום המנהג להימנע, הן הנוהגין בזה עד ל"ג, והן הנוהגין עד אחרי שבועות כנז"ל. ושידוכין (דהיינו שעושים הצדדים תנאים ביניהם) עושין, ומותר לעשות אז אפילו סעודה, אבל בלא ריקודים ומחולות{טז}. וכן עושים בימי העומר סעודת־מצוה שהגיע זמנה כגון מילה ופדיון הבן, בשירה ובזמרה. אבל שלא לצורך מצוה, יש הנמנעים מלשורר או לשמוע קול שיר, ולא רק בכלים אלא אפילו בפה סתמא (חוץ מבשבתות), עד ערב שבועות. וכן יש קצת שנמנעים עד אז מלקנות כלים ובגדים חדשים{יז}:
[ח] הסנדק (הוא המחזיק את התינוק על ברכיו בשעת מילה) והמוהל ואבי הבן, מותרין להסתפר לכבוד המילה ואפילו ביום שלפני המילה סמוך ללילה קודם הליכה לבית הכנסת{יח}. והנוהגים כהאר"י (כדלעיל סעיף ו') נמנעים מלהסתפר גם בזה{יט}:
[ט]אין אצלינו המנהג שהזכירו הפוסקים{כ} שלא לעשות מלאכה אחד אנשים ואחד נשים כל ימי הספירה משקיעת החמה עד לאחר ספירת־העומר{כא}:
[י] בששת השבתות שבין פסח לעצרת, נוהגים לקרות מסכת אבות לפני תפילת מנחה, עם פירוש רבי' עובדיה מברטנורה, פרק בכל שבת. וכן ספר משלי אחרי מנחה, כחמישה פרקים בכל שבת. והם תקנת קדמונים{כב}. ויש שקוראים את משלי בימות החול אז, מעט בכל יום, בשילוש שאחרי תפילת שחרית{כג}:

 
מהלכות מצוות ספירת העומר
 
     מצווה זו של ספירת העומר נחלקו בה הראשונים אם נוהגת בזמן-הזה מן התורה או לא. לדעת רבינו הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פ"ז וכן דעת בה"ג והרי"ץ גיאת [וכן נראה ב"אור האפילה" לרבינו נתנאל בן ישעיה כאן בפרשה (עריכת שולחן לגר"ש קורח שליט"א)] וכ"כ בספר החינוך - נוהגת מדאורייתא. וכתב החינוך: "נצטוינו למנות ממחרת יו"ט של פסח עד יום נתינת התורה להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחרות כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא".
אך דעת התוספות והרא"ש הר"ן והמרדכי ומרן בשו"ע וכן הרמ"א שהספירה בזה"ז מדרבנן זכר למקדש. וכן משמע במסכת מנחות- "אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא" ופירש"י: "האי מנינא דהשתא לאו חובה הוא דהא ליכא עומר אלא זכר למקדש...". ובהגדה אמרו: "בשעה שאמר להם משה, תעבדון את האלקים על ההר הזה, אמרו לו ישראל: משה רבינו! אימתי עבודה זו? אמר להם: לסוף נ' יום, והיו מונים כל אחד ואחד לעצמו. מכאן קבעו חכמים לספירת העומר..." ולפי"ז הוי דרבנן וכדברי אמימר דזכר למקדש הוא. אך דעת הרמב"ם דלעיל ליפסוק כרבנן דבי רב אשי וכאביי שחולקים וסברי דהוא מדאורייתא. ולפי"ז המדרש כפשוטו, שתקנו עתה חכמים את הספירה אעפ"י שבטל קרבן העומר, לפי הטעם הנזכר. (עפ"י ערוך השלחן סי' תפ"ט). ומדברי מהרי"ץ נראה שסובר דהוי מדרבנן כדעת מרן, אכן במספר הלכות פסק לחומרא כמ"ד דאורייתא.
ב.          מדין תמימות יש לספור ולקיים המצווה תכף בתחילת הלילה אחר צאת הכוכבים ובדיעבד זמנה כל הלילה (שו"ע המקוצר). ומנהג העולם לדקדק שלא לספור עד צאת - הכוכבים, אך אם הציבור התחיל ערבית מוקדם מבעוד יום יכולים לספור ג"כ כיוון שלענין ק"ש ותפילה הוי לילה ה"ה לענין העומר אך החש על עצמו יחזור ויספור בזמנו (מהרי"ץ בתשובה). ובענה"ח כ' שכך נהגו בהרבה קהילות בתימן וכל זה אינו לכתחילה והמתפלל עם הציבור יחזור וימנה בברכה בלילה וברור שלשיטת הרמב"ם וקדמונינו אינו יוצא בספירה מבעוד יום (עריכת שולחן).
ג.            אסור לאכול עד שיספור ואם שכח והתחיל לאכול ונזכר בתוך הסעודה יפסיק כדי שיספור וכמ"ד דספירה דאורייתא דמה בכך שיפסוק מעט ויספור. (מהרי"ץ כדעת הרמ"א).
ד.          נשים פטורות מספירת העומר (כמו שפסק הרמב"ם) וכן המנהג אצלנו שאינן סופרות כלל, אך אם רוצה יכולה לספור אמנם לא תברך. [ולדעת הגרי"ח בשו"ת "סוד ישרים" אליבא דהאר"י אינן רשאות לקיים מצווה זו אפי' בלא ברכה וכמו ציצית ותפילין (שו"ע המקוצר בהערה).]
ה.        נוהגים לספור אחרי "קדיש תתקבל" של תפילת ערבית, דכיון דתדיר קודם מקדמינן לק"ש ותפילה וקדיש זה הוא סוף תיקון תפילה. וכ"כ מהרי"ץ ב"עץ חיים" ומטעם שאז כל הקהל נמצאים בביהכ"נ וכענין קצירת העומר שהיה נקצר בעסק גדול. ובמוצש"ק מקדימים לומר "ויהי נועם וכו'" ואח"כ הספירה ובליל שבת אומרים "יגדל" לאחר הספירה (עריכת שלחן). [אך אם הזמן עדיין מוקדם דוחים הספירה לאחר עלינו לשבח (שו"ע המקוצר)].
ו.             המנהג לספור בלשון ארמי והוא מימי קדמונים (כפי שנזכר בתשובת הגאונים אשר הובאה בשבלי לקט וכ"כ הרי"ץ גיאת בשם רב האיי גאון וכ"כ הרס"ג בסידורו). ומהרי"ץ בע"ח כתב שאולי טעמו כטעם אמירת הקדיש בלשון ארמי כדי שלא יתקנאו בנו המלאכים לפי שבספירת העומר אנו נכנסים ומתעלים במ"ט שערי טהרה. וב"עריכת שולחן" כתב שנראה פשוט שבימי חכמי התלמוד נתקן נוסח זה כיוון שהיו מדברים בלשון ארמי וכשם שנשתמר אצלנו מנהג התרגום בכל שבת אעפ"י שבשאר קהילות ביטלו מנהג זה, כן גם בזה. [ואעפ"י שמלשון הרמב"ם בספר המצוות משמע שהנוסח בלשון הקודש (ובהלכות לא פירש נוסח הספירה בעליל) מ"מ גם נוסח ביטול חמץ כתוב בחיבורו בלשוה"ק וכך נוסח העירובים (שו"ע המקוצר)]. אמנם מן הדין יוצאים בכל לשון שמבינים כמ"ש הפוסקים. ואף בלשון הקודש אם אינו מבין לא יצא דאין זו ספירה כיון דלא ידע מאי קאמר. [ונוסח הספירה "האידנא" הוא כמו האיי עידאנא שפירושו: עתה. ובדקדוק גדול הוא שאין אומרים: "האיי יומא" כיוון שמונים מבערב ואיך יאמר "היום". ולפי"ז מי שנשתכחה ממנו הארמית יאמר בלשוה"ק: "עתה כך וכך ימים בעומר" וכן במשלם שבועי ביום האחרון שמנהגנו לומר "שבעה שבועי שלמי" יאמר: שבעה שבועות תמימות". וכן מיום 21 מונים העשרות קודם האחדים אעפ"י שכתב המ"א שהמנין המועט קודם כ' מהרי"ץ בע"ח שבלשון ארמי אינו כן (עריכת שלחן).]
וצריך לספור מעומד [ ומשעת תחילת הברכה עומדים שכל ברכת המצוות לכתחילה בעמידה. ובפרט הספירה] כי כתבו כל הראשונים אסמכתא לזה וכדדרשו חז"ל שכתוב: "מהחל חרמש בקמה" אל תיקרי "בקמה" אלא בקומה, ובדיעבד אם ספר מיושב יצא (משנ"ב).
ז.            סדר הספירה למנהגנו - הגדול שבציבור (כגון המארי או החזן) או הש"צ, מכריז ומודיע תחילה מניין הספירה של אתמול. כגון ביום העשירי יאמר: "אתמול תשעא יומי בעומרא דאינון חד שבועא ותרין יומי". והטעם מפני שצריכים לכתחילה לדעת בשעת הברכה איזה יום הוא [ויועיל זה שלא להכנס לספק וטעות כגון: "פתח בד' וסיים בה'", ולכן גם מטעם זה תקנו לומר כן (עריכת שולחן)]. ואח"כ מברך אקב"ו על ספירת העומר ומתכוין להוציא השומעים ידי חובתם וגם הם מתכוונים לצאת יד"ח בברכתו. ועונים אמן. וממשיכים לומר, והוא עמהם: "האידנא עשרא יומי בעומרא דאינון חד שבועא ותלתא יומי" מפני שמצווה על כל אחד ואחד לספור לעצמו דכתיב: "וספרתם לכם" והוי כמו "ולקחתם לכם" שתהא ספירה ולקיחה לכל אחד ואחד (רמב"ן פ' אמור). והמתפלל עם בני קהילות אשכנז או ספרד שנוהגים לברך כ"א לעצמו אחר ברכת החזן וספירתו, פשוט שצריך גם הוא לברך לעצמו כי החזן אינו מכוון להוציא אחרים בברכתו. והמנהג שאין ש"צ מוציא ידי חובת השומעים אלא בברכה בלבד אבל את המניין כל אחד סופר לעצמו בקול. ובמשנ"ב כ' שכאן גילתה התורה במיוחד שאינו יוצא בספירת חברו ושם בביה"ל כ' שדבר זה תלוי במחלוקת הראשונים. אכן מהרי"ץ בשו"ת "פעולת צדיק" כתב דשומע כעונה ויוצא אף בספירה וכדעת הפר"ח שלא כ"לבוש".
ח.         אחר הספירה אומר הש"צ: הרחמן יחזיר עבודת ביהמ"ק למקומה במהרה בימינו, ואמרו אמן. ועונים אמן. [לכאורה, הטעם לזה משום שספירתינו בזה"ז מדרבנן וכ"כ מהרי"ץ בע"ח ולכן לא נזכר בראשונים כיוון שס"ל דהוי דאורייתא גם בזה"ז. ואין הכרח כאן שי"ל שמזכירין לעגמת נפש על חסרון ביהמ"ק שאז בזמנו היתה מצוות הבאת העומר וכפי שכתב הרז"ה שמטעם זה אין מברכים שהחיינו ולכן אנו מתפללים שתחזור עבודת ביהמ"ק שנקיים את כל הציווים בזה. (עריכת שולחן)].
ט.        אח"כ ממשיכים לומר מעומד - "למנצח בנגינות מזמור שיר וגו'" (ובשאמי מוסיפים אח"כ "אנא בכח" ויש שגם נוהגים לומר קודם הספירה נוסח לשם ייחוד וכו') ואח"כ יושבים ואומרים "למנצח על הגתית" ו"שיר למעלות אשא עיני וגו'" (ובשבת "מזמור לדוד"). ויש מהבלדי שנוהגים לומר למנצח על הגתית ושיר למעלות תחילה (משום תדיר) ואח"כ למנצח בנגינות, כולם מיושב (ויש מקום שאומרים כסדר זה האחרון אך בעמידה). ומהרי"ץ ב"עץ חיים" כתב שנהגו העולם לומר "מזמור אלקים יחננו" משום שיש בו מ"ט תיבות כנגד מ"ט ימים ופסוק "ישמחו" שיש בו מ"ט אותיות.
 
י.            מי ששכח לספור בלילה ונזכר רק ביום יספור בלא ברכה, ובלילות שאח"כ יספור בברכה (ועדיף שימנה עם הציבור שאז יצא ידי חובתו בשמיעת הברכה מפי הרב כדי לצאת דעת כל הפוסקים). ומהרי"ץ כתב בשו"ת "פעולת צדיק" שלדעת הרמב"ם שסובר שיוצא יד"ח בספירה דיום דמיקרי תמימות א"כ יכול גם לברך כשסופר ביום (וכן כתב הכס"מ דסובר כבה"ג), וזה היפך דברי הפר"ח שסובר בזה ספק ברכות להקל אך כיוון דנפק מפומיה ומרן הקדוש הסכים על ידיהם לספור בלא ברכה הכי נקטינן מה גם דקיי"ל שאין ברכות מעכבות (ויעוין בעריכ"ש ח"א הערה י"ג). ואם שכח גם כל היום יספור אח"כ בכל הלילות בלא ברכה, והמסופק אם ספר יום אחד מ"מ בשאר הלילות יכול לספור בברכה משום ספק ספיקא.